מחול מזרחי או בשמו המוכר ריקוד הבטן הינו סגנון מחול ששורשיו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. ריקוד הבטן נתפס כמבטא את הנשיות ומיועד לגוף הנשי. על אף שמו, ריקוד הבטן מסתייע בכל בתנועה ובכל שריר בגוף. בריקוד הבטן ישנם אלמנטים של אימפרוביזציה, כאשר הרקדנית מביאה לידי ביטוי את רגשותיה באמצעות התנועה והמוזיקה. במחול המזרחי קיימים מספר סגנונות מחול שונים, כאשר רוב השיטות הבסיסיותכוללות תנועתיות מעגלית של אברי גוף בודדים, ולעיתים קיים שימוש באביזרים וחפצים כמו מקלות וחרבות, צעיפים, סלים ואלמנטים נוספים. למחול המזרחי קיימים שורשים היסטוריים עתיקים על אף שאין ודאות מוחלטת לגבי מקורותיו, וישנם היסטוריונים הסבורים כי ריקוד הבטן נולד מריקודים פולחניים עתיקים. ישנם חוקרים הסבורים כי ריקודי הבטן נועדו במקורם להדריך את היולדת בשעת הלידה, וקיימים אף תחריטים בהן רקדניות הבטן היו משולות לאלות וכוהנות דת.

חושניותו המובהקת של המחול המזרחי גרמה לתרבות המערבית לציירו כריקוד נחות ומפוקפק, ורקדניות הבטן נתפסו כנחותות. כך גם בארץ, כאשר עשרות בשנים הייתה קיימת תווית של ריקוד המבוצע בחאפלות מזרחיות המוניות או לחלופין במועדונים אפלוליים רוויי עשן ואלכוהול. ואולם, בשנים האחרונות זכה המחול המזרחי למינוף והשבת הכבוד הראוי לו, והוא מוצג בתיאטראות ועל בימות מכובדות בזכות מלחמה עיקשת של נשים אחדות, שאחת ממובילות המאבק היא אביגיל קליין. אל ריקודי הבטן התוודעה אביגיל במקרה. בעת היחשפותה בפעם הראשונה היא חשה מעין רעידת אדמה סוחפת של רגשות מתפרצים והיא החליטה להכיר את התחום. אביגיל קליין ייצגה בתחילת דרכה האומנותית בדיוק את האנטיתזה לתחום, בהיותה בחורה ממוצא אשכנזי, פמיניסטית ועצמאית, אנטיתזה מוחלטת לרקדנית המענטזת עירומה בחלקה מול קהל גברי נוטף ריר, במועדון אפלולי רווי עשן ואדי אלכוהול. בדרכים פתלתלות רוויות דלתות נטרקות, עלבונות וסטיגמות, אך בעקשנות בלתי מתפשרת, הצליחה אביגיל להחזיר למחול המזרחי את הכבוד הראוי לו.

 

כבחורה יסודית החליטה אביגיל שהיא לומדת את התחום באופן היסודי ביותר. היא החלה ללמוד

אמנות וחינוך ב"מדרשה לאומנות בית ברל" ובמכינה למחול אשר ב "סמינר הקיבוצים". אביגיל החלה להשתלם בארץ ובחו"ל אצל המורים והכוריאוגרפים הטובים ביותר בסגנונות מחול מגוונים ושונים כמו קלאסי, מודרני, סטפס, ג'אז, מחול אירי וכמובן המחול המזרחי על סוגיו השונים. בנוסף רכשה אביגיל ידע במשחק מול מצלמה בבית ספר למשחק אצל רותי דייכס, לימודי שירה ערבית ומוסיקה במסגרת לימודי המוסיקה השורשית אשר באוניברסיטת בר-אילן, סדנאות שונות למשחק, פנטומימה וליצנות,

אמנות תיאטרון הבובות, לימודי תעודה להכשרת מורים למחול במסגרת משרד החינוך ומכון וינגייט,

ושפת הסימנים באמצעות המכון לקידום החרש בתל-אביב. בתחילת דרכה, כשהדימוי של רקדנית הבטן בארץ הייתה שלילית ושגויה, היא נאלצה להופיע בחתונות מול קהל שרמת הריכוז שלו הסתכמה בהתלבטות בין ניגוב החומוס ורבע העוף. פריצת הדרך נסללה בערב שאורגן יוצאי בבל בתיאטרון רמת גן ומשם, הדרך אל ההתייחסות אל המחול המזרחי כריקוד השווה להתייחסות אומנותית, הדרך הייתה קצרה. כיום מופיעה אביגיל מעל פני במות מכובדות בארץ ובעולם, במופעים בפני מוסדות חינוך, ארגונים וחברות, ובנוסף מקיימת הרצאות, סדנאות ושיעורים במסגרות אקדמיות ובאופן פרטי, והכול על מנת להעביר מסרים של הסרת דעות קדומות ותוויות בנושאים כמו מעמד האישה בתרבות המערבית והמזרחית, ופתיחת צוהר אל תרבות קסומה ובלתי מוכרת לאוכלוסייה הכוללת תלמידים ומוסדות החינוך למיניהם. המסרים הסמויים הם הקשבה הדדית וקבלת השונה, דרכם תהייה אפשרות לקיים חברה בריאה יותר. בין מופעיה השונים של אביגיל ישנו המופע ששמו "על בטן מלאה", בו היא משלבת ריקוד מזרחי, מוזיקה קלאסית ופנטומימה היוצר מופע שנון, מבריק והומוריסטי בקריצה נשית מחממת לב, "רוח מזרחית" בו מחברת אביגיל נושאים שלכאורה בלתי ניתנים לחיבור, כמו קונצ'רטושל פגניני השזור עם ריקודי הבטן, "קצב המזרח" הסוקר את מקורות ריקוד הבטן ועוד.

נכתב ע"י: ספריית החינוך